קודם גבורה, אחר כך עצמאות

אליהו גליל

יום העצמאות ויום הזיכרון לחללי מערכות ישראל צמודים אחד לשני, גב לגב: רק האחד נגמר ומיד השני מתחיל, ללא שהות, ללא רגע להסדרת הנשימה. העומס הרגשי לא פשוט, במיוחד לבני המשפחות השכולות, אלא שלא תמיד זה היה כך, כפי שנראה.

עיון בארכיונים ובמאמרים שעוסקים בתולדות ימים אלו מגלה שבתש"ח (1948), השנה הראשונה להקמת המדינה, לא נערך כלל טקס זיכרון, ואת העצמאות חגגו בכלל בכ' בתמוז, שצוין כבר קודם לכן כיום לאומי לציון יום פטירתו של חוזה המדינה הרצל. באותה שנה נפל היום במהלך ההפוגה השנייה במלחמת העצמאות ונחוג כ"יום המדינה". בשנה הבאה, תש"ט (1950), נערך טקס לזכר הנופלים ב"יום הצבא" – הוא יום כ' בתמוז שוויתר על התואר "יום המדינה" לטובת יום הכרזת המדינה, ה' באייר, שהפך למועד הרשמי לחגיגות העצמאות.

החיבור בין הזיכרון והעצמאות החל רק בשנה השלישית לתקומת ישראל, שנת תש"י (1950), שבה נערכו טקסים והונחו זרים על קברי חללי המלחמה ביום חמישי ג' באייר, כמה ימים לפני יום העצמאות שנחוג באותה שנה ביום ראשון ו' באייר. בפקודת היום של הרמטכ"ל ליום זה נקשרו במפורש שני המועדים זה בזה. "היום מתייחד צבא ההגנה לישראל עם זכר חבריו היקרים" כתב רב-אלוף דורי, "אשר הקריבו את חייהם במלחמת השחרור ונפלו בגבורה למען עצמאות ישראל". קודם גבורה, אח"כ עצמאות; תחילה זיכרון ואח"כ חגיגות. אכן, תאריך זה, ערב יום העצמאות, לא נקבע בצורה רשמית וההורים השכולים כלל לא הוזמנו לטקסי הזיכרון בבסיסי צה"ל. רק לאחר תרעומת ומאבק ציבורי, הוקמה המועצה הציבורית להנצחת החייל שהמליצה על יום ד' באייר – יום אחד לפני יום העצמאות – כ"יום הזיכרון הכללי לגיבורי מלחמת הקוממיות", והצעתה זו אושרה בממשלה לקראת יום הזיכרון השלישי שצוין בתאריך זה בשנת תשי"א (1951). מתכונת זו עוגנה בחקיקה בשנת 1963, 12 שנים לאחר מכן. אבל עד כמה שהחיבור בין זיכרון הנופלים ובין חגיגות העצמאות הוא חיבור אמיתי וטבעי מאוד, באופן מפתיע זה כך רק בישראל: בארה"ב ובמדינות רבות נוספות ישנם ימי זיכרון ממלכתיים לנופלים במלחמות, אך ימים אלו מנותקים ניתוק גמור מימי העצמאות של מדינות אלו. בארה"ב, למשל, זוכרים את הנופלים ביום שני האחרון של חודש מאי, בעוד שאת יום העצמאות חוגגים בכלל ב-4 יולי.

מה הביא את קובעי המדיניות לחבר יחד את השכול והעצמאות, הכאב והשמחה? כפי שראינו, הרמטכ"ל דורי קשר בין זיכרון הנופלים ובין העצמאות: הללו, במותם, ציוו לנו את החיים, וראוי לזכור זאת רגע לפני שיוצאים לחגוג את העצמאות. אבל מתברר שהחיבור המרתק הזה לא תוכנן מראש, אלא נוצר כמעט מעצמו, אולי בהשגחה עליונה – כפי שמספר הרב גורן, שהיה אז הרב הראשי הצבאי: "לא הצלחנו לקבוע יום. עברה שנה ולא קבענו יום זיכרון לחלוק כבוד לנופלים. רצתי לרמטכ"ל וביקשתי ממנו פקודת יום ליום הזיכרון". הרמטכ"ל לא הבין מה רוצה ממנו הרב הראשי, שהרי לא נקבע יום כזה, אבל הרב גורן התעקש: "אמרתי לו: 'אנחנו קובעים שמחר יהיה יום זיכרון'. ומאז נקבע היום הזה… לא הייתה לנו מחשבה להצמיד את היום ליום העצמאות, אבל כבר לא הייתה לנו ברירה". מתברר שרק בכורח הנסיבות נוצר החיבור הכל-כך חזק של גבורה ועצמאות, שהתקבע בניסוח שאול משל ביאליק "במותם ציוו לנו את החיים" (בשירו "אם יש את נפשך לדעת").

אכן, הרעיון עצמו קיים שנות דור בניסוחים שונים והוא רעיון היונק ממקורות היהדות יניקה אמיתית. הניסוח הראשוני שלו, אולי, מצוי בדברי קהלת: "וראיתי אני שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החושך" (קהלת ב, יג), והסבירו הפרשנים שהכוונה אינה רק לכך שלחכמה ולאור יש יתרון על הסכלות והחושך, שהרי זה דבר פשוט וברור, אלא לכך שמתוך הניגוד עם הסכלות מתברר יתרונה של החכמה, ומתוך העימות עם החושך מתבררת חשיבותו הגדולה של האור, ובלשונו של הבעל שם טוב, מייסד החסידות: "יתרון האור מן החושך – שמה שהאור ניכר הוא מצד החושך, כמו שהתענוג ניכר מכוח הנגעים והייסורים, וכן היתרון שבא מן החושך עצמו, כשזה נעשה כיסא לזה" (בעל שם טוב למגילת קהלת).וכך, רק מתוך הכאב והצער על הנופלים אפשר להבין עד כמה חשובה לנו העצמאות, המאפשרת לנו להיות אומה מתוקנת שהיא אור לגויים.