ימים קשים זה קל

אליהו גליל

החורף כבר התחיל, כך אומר לנו לוח השנה, אבל השמיים, השמיים לא עושים את המוטל עליהם. מישהו שכח לומר להם שכבר חורף… יש עננים, בטח, אבל הם לא מורידים גשם. "ענן בוקר" קראו לזה נביאי ישראל, ענן אכזב שמבטיח ולא מקיים, ענן שמערפל את השמים בבוקר ועד הצהריים הוא כבר לא נמצא. החזאים, לעומת זאת, מבטיחים לנו שנה חמישית של בצורת – ונראה שזו הבטחה שהולכת להתקיים…

מה עושים עם זה? איך מתמודדים עם המצב?
אז כרגע אין לנו יותר מידי השפעה על השמיים – מלבד תפילות וזריעת עננים ביודיד הכסף… – אבל אנחנו יכולים לנצל את הבצורת של הטבע, החיצונית, כדי ללמוד על הבצורת הפנימית, זו שהיא רק שלנו; אנחנו רשאים ללמוד איך עולם הטבע מתמודד עם בצורת גשמים, ולהעתיק ממנו לחיים שלנו, שהלא בצורת היא לא רק מצב של חוסר קיצוני במשקעים אלא גם מצב נפשי. הנה, סופר או אדם המתפרנס מן הכתיבה עשוי להרגיש שהוא נמצא בבצורת: המוזות לא פוקדות אותו והוא לא יודע מה לכתוב ואיך… זה יכול להסתכם אפילו ב"מאה שנים של בדידות", אם לא מנסים לפתור את זה. ובצורת יכולה גם להיות מטאפורה למערכות יחסים בין בני אדם. דמיינו שאתם שואלים את החבר הרווק שעוד לא התחתן "מה המצב, אחי?" – התשובה "אל תשאל, גבר. בצורת. לא יצאתי לדייט כבר חודש וחצי" היא תשובה מתקבלת על הדעת. בצורת יכולה גם לתאר מצב של עקרות או אי-פוריות. בקיצור, גם אנחנו, כמו הטבע, עשויים להימצא בבצורת (או: להיות נבצרים, אם תרצו).

מה עושים עם זה? איך מתמודדים עם המצב?
הצמחים ובעלי-החיים פיתחו מנגנונים שונים כדי להתמודד עם הבצורת. הצמחים הגדלים באזורים המועדים לתקופות ארוכות של מיעוט משקעים, כמו המדבר וספר המדבר, עושים שימוש מיטבי במשאבי המים העומדים לרשותם ומשתדלים לבזבז כמה שפחות מהם. חלקם פשוט מדלגים על הקיץ באופן הבא: הם חד-שנתיים. במקום להתמודד עם הבצורת, הם פשוט מייצרים זרעים אטומים ונובלים. עם בוא הגשמים, אחרי הקיץ, הזרעים ינבטו – וזה יקרה גם אם יעברו שנים ארוכות מאוד של בצורת. לפני כמה שנים הצליחו מדענים להנביט זרע עץ תמר בן – תחזיקו חזק – 2,000 שנים. "מתושלח", הם קראו לו – לשתיל הקטן שצמח מן הזרע. אז אמנם את הפתרון הזה קצת קשה ליישם בחיים, אבל אם אתם מרגישים בבצורת, אולי כדאי שתצמצמו את העיסוק שלכם בדברים שהם לא באמת חשובים ותתרכזו במה שהוא עיקר; מקדו את המבט והשקיעו מאמצים בהתאם למשאבים שיש בידיכם.

הבצורת, אגב, גם יכולה להוליד דווקא חיים והתחדשות. באפריקה יש קבוצה של דגים בעלי מערכת נשימה כפולה: זימים וריאות. נטען שהריאות התפתחו אצלם בהדרגתיות בעקבות הצורך לשרוד את תקופת הקיץ היבשה, שבה מקורות המים שבהם חיים הדגים הולכים ומצטמצמים אט, לפעמים עד כדי יבוש מוחלט. אז הנה לנו דרך התמודדות נוספת עם הבצורת הנפשית: הסתכלות עליה כעל הזדמנות להתחדשות. קשה עכשיו, אני לא רואה פתרון באופק, אבל אני מאמין שהקושי יוליד מציאות חדשה. המבט הזה, העין הטובה, עשוי בהחלט לעזור לנו להתמודד עם התקופה היבשה – עד לרגעי הקסם של הולדת החידוש המיוחל.

ויש עוד פתרון, קיצוני יותר: נדודים למקום חדש. כשהצבי הארצישראלי לא מוצא מים במעיין שהוא רגיל לשתות ממנו, הוא יוצא לחפש לו אחד אחר – ולעתים מרחיק נדוד אף מחוץ לתחומי הטריטוריה שלו, לארצות ומרחבים חדשים. אם אין מים, זזים למקום שיש. גם אצלנו, ההולכים על שתיים, זה קורה. ספר שלם במקרא עוסק בתוצאת הנדידה של משפחה קטנה מארץ לארץ בעקבות בצורת: הכוונה, כמובן, למשפחת יעקב, שירדה דרומה בחיפושיה אחר מזון ומים; שנות השעבוד הארוכות במצרים התחילו מירידתם של אחד-עשר בני יעקב למצרים "לשבור לחם" בתחילת שבע שנות הרעב הקשה שפקדו את האזור (יוסף, האח השנים-עשר, כבר היה שם). למעשה, אלמלא הנדידה ההיא לא היה לנו פסח בלוח השנה העברי שלנו… אז נדודים הם פתרון, לא תמיד קל, אבל פתרון. לפעמים התנועה הפיזית במרחב, ההליכה ממקום למקום, עוזרת לנו להשתחרר ממה שגורם לנו לאותה בצורת נפשית. אז אם אתם מרגישים "תקועים" – תזוזו. צאו לצעידה קצרה בשטח פתוח, שטפו את העיניים בנוף ההררי הירוק ושאפו מלוא הריאות מהאוויר הגלילי הצח שלנו. משהו ישתחרר, אתם תראו. ואולי, רק אולי, כדאי לבדוק האם הבצורת לא מעידה שבאמת הגיע הזמן להשתנות ולעבור תחום, שאולי התקבענו על משהו שכבר לא מתאים לנו.
בתפילה לחורף גשום.
אליהו.

הבצורת, אגב, גם יכולה להוליד דווקא חיים והתחדשות. באפריקה יש קבוצה של דגים בעלי מערכת נשימה כפולה: זימים וריאות. נטען שהריאות התפתחו אצלם בהדרגתיות בעקבות הצורך לשרוד את תקופת הקיץ היבשה, שבה מקורות המים שבהם חיים הדגים הולכים ומצטמצמים אט, לפעמים עד כדי יבוש מוחלט. אז הנה לנו דרך התמודדות נוספת עם הבצורת הנפשית: הסתכלות עליה כעל הזדמנות להתחדשות. קשה עכשיו, אני לא רואה פתרון באופק, אבל אני מאמין שהקושי יוליד מציאות חדשה. המבט הזה, העין הטובה, עשוי בהחלט לעזור לנו להתמודד עם התקופה היבשה – עד לרגעי הקסם של הולדת החידוש המיוחל.
ויש עוד פתרון, קיצוני יותר: נדודים למקום חדש. כשהצבי הארצישראלי לא מוצא מים במעיין שהוא רגיל לשתות ממנו, הוא יוצא לחפש לו אחד אחר – ולעתים מרחיק נדוד אף מחוץ לתחומי הטריטוריה שלו, לארצות ומרחבים חדשים. אם אין מים, זזים למקום שיש. גם אצלנו, ההולכים על שתיים, זה קורה. ספר שלם במקרא עוסק בתוצאת הנדידה של משפחה קטנה מארץ לארץ בעקבות בצורת: הכוונה, כמובן, למשפחת יעקב, שירדה דרומה בחיפושיה אחר מזון ומים; שנות השעבוד הארוכות במצרים התחילו מירידתם של אחד-עשר בני יעקב למצרים "לשבור לחם" בתחילת שבע שנות הרעב הקשה שפקדו את האזור (יוסף, האח השנים-עשר, כבר היה שם). למעשה, אלמלא הנדידה ההיא לא היה לנו פסח בלוח השנה העברי שלנו… אז נדודים הם פתרון, לא תמיד קל, אבל פתרון. לפעמים התנועה הפיזית במרחב, ההליכה ממקום למקום, עוזרת לנו להשתחרר ממה שגורם לנו לאותה בצורת נפשית. אז אם אתם מרגישים "תקועים" – תזוזו. צאו לצעידה קצרה בשטח פתוח, שטפו את העיניים בנוף ההררי הירוק ושאפו מלוא הריאות מהאוויר הגלילי הצח שלנו. משהו ישתחרר, אתם תראו. ואולי, רק אולי, כדאי לבדוק האם הבצורת לא מעידה שבאמת הגיע הזמן להשתנות ולעבור תחום, שאולי התקבענו על משהו שכבר לא מתאים לנו.
בתפילה לחורף גשום.
אליהו.